החלטה בתיק רע"א 1446/04

1.        זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה לפיו התקבל ערעור המשיב על דחיית תביעתו כנגד המבקשת בפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, ונדחה ערעורה הנגדי של המבקשת על דחיית תביעתה הנגדית כנגד המשיב.

2.        בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים אינטימית לאורך שנים רבות. כל אותה עת היה המשיב נשוי לאשה אחרת ולהם חמישה ילדים ואילו המבקשת היתה רווקה. בשנת 1990 נולד לבני הזוג בן משותף והמשיב הכיר באבהותו. בשנת 1996 נותק הקשר בין בני הזוג והוגשו תביעות נגדיות ביניהם בסכומי כסף גבוהים.

3.        תביעתו של המשיב כנגד המבקשת עמדה על סך של 232,240 ש"ח, והתייחסה לחמישה סכומי כסף, שלטענתו נטלה ממנו המבקשת שלא כדין. על פי הטענה, סכום אחד התייחס לכספים שקיבל ממכירת משאית בבעלותו, אותם הפקיד, לטענתו, בחשבון משותף עם  המבקשת. שני סכומים נוספים מתייחסים לשתי המחאות שנטלה המבקשת, על פי הטענה, מחברה שחבה למשיב כספים. את ההמחאות הפקידה המבקשת בחשבון בנק משותף לצדדים ולאחר מכן הוציאה את הסכום לעצמה. סכום נוסף מתייחס לסך 10,700 ש"ח אותם הצליחה המבקשת למשוך מחשבונו של המשיב, ולרכוש בהם דולרים. סכום אחרון, בסך 1,000$, נטלה המבקשת מכיסו של המשיב, על פי טענתו, בעת ששהו בטיול משותף בחוץ לארץ. תביעתה הנגדית של המבקשת הועמדה על סכום של 348,806 ש"ח והתבססה על הלוואות שנתנה למשיב, אשר על פי טענתה, לא החזיר לה.

4.        בבית משפט השלום נדחו שתי התביעות. תביעת המבקשת נדחתה לאחר שבית המשפט מצא כי המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית למתן הלוואות למשיב. תביעת המשיב נדחתה אף היא מחוסר הוכחות. בית המשפט קבע כי אין מחלוקת שהמבקשת אכן נטלה מהמשיב את הסכומים הנטענים אולם סביר יותר להניח כי המשיב רצה להעניק לה אותם, ואין בסיס לקביעה כי היא נטלה את הכספים ללא ידיעתו.

5.        שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. ערעור המבקשת נדחה תוך שבית המשפט סמך את נימוקיו על פסק דינו של בית משפט השלום. מנגד, בית המשפט קיבל את ערעורו של המשיב בחלקו הארי, וקבע כי על המבקשת להשיב לו את הסכומים שתבע, למעט סכום ההמחאה השניה בסך 14,167 ש"ח, לגביה נקבע כי נותר בחשבונם המשותף של הצדדים. המבקשת חוייבה, איפוא, לשלם למשיב סכום של 217,953 ש"ח בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה. בקבלו את הערעור ציין בית המשפט כי מאחר והערכאה הדיונית לא בססה את החלטתה על ממצאי מהימנות אלא על סמך נטלי שכנוע, יש מקום להתערב בהחלטתה. המבקשת לא כפרה בכך כי קיבלה את סכומי הכסף הנטענים מן המשיב, אלא רק טענה כי הכספים ניתנו לה כהחזר הלוואה. מדובר, על כן, במצב של "הודאה והדחה". ומכאן, לאחר שטענתה כי מדובר בהלוואה נדחתה, ובדין כך, נותרה הודאתה בדבר קבלת הכספים והיא המחייבת. וכך, גרסתו של המשיב הוכחה ויש לקבלה. עוד נקבע כי מאחר שהמבקשת לא טענה במהלך הדיון כי קבלה את הכספים במתנה, לא היה מקום לקביעה ברוח זו בערכאה דיונית. בית המשפט המחוזי נזקק גם לנסיבות שונות שברקע השתלשלות הארועים כדי להסיק מהם בדבר חיזוק גרסתו של המשיב.

6.        בשלב זה עותרת המבקשת לקבלת רשות ערעור  על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בבקשתה היא טוענת כי בית המשפט טעה טעות משפטית מובהקת בכך שהתערב בקביעות עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית. בפסק הדין של הערכאה הדיונית לא נתגלתה כל טעות המצדיקה התערבות ערכאת ערעור, וחרף זאת התעלמה ערכאת הערעור מקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, לפיהן אין להאמין למשיב כי מסר את סכומי הכסף למבקשת בנאמנות, או כי היא נטלה ממנו את הכספים ללא רשותו, וחרצה את הדין כערכאה דיונית על סמך טיעוני הצדדים בלבד. כן נטען כי טעה בית המשפט בקובעו כי טענות המבקשת הינן מסוג "הודאה והדחה". המבקשת הודתה בכתב הגנתה במקצת העובדות - קבלת הכספים מן המשיב - אך כפרה בחלקן העיקרי - חובת השבת הכספים, וזאת בנימוק העקבי כי מדובר בהלוואות. בכך אין על פי הטענה כדי להטיל עליה את נטל הראיה או את חובת השכנוע. דוקא גרסאותיו של המשיב בדבר כספים שקיבל מן המבקשת, הן בגדר טענות "הודאה והדחה" המטילות עליו את חובת הראיה, והמשיב לא הרים את נטל הראייה להראות כי החזיר למבקשת את ההלוואות שלקח ממנה. עוד טוענת המבקשת כי טעתה ערכאת הערעור בכך שהתעלמה מנסיבות חייהם המשותפים של הצדדים, שהלכו והתהדקו במרוצת השנים, ומהתנהגות המשיב שהעידה על כוונתו להמשיך ולחיות עם המבקשת חיים משותפים והאמון המלא שנתנה המבקשת במשיב כתוצאה מכך. לצדדים היה בן משותף, המשיב נתן למבקשת זכות חתימה בחשבונות הבנק שלו, והם ניהלו חשבונות משותפים.  בשל טיב הקשר לא נעשו חוזי הלוואה בכתב ביניהם והיחסים התבססו על אמון הדדי. לאור כל אלה עותרת המבקשת לרשות ערעור כדי שפסק הדין המחייבה לשלם למשיב יבוטל.

7.        יש לציין כי המשיב מצידו עותר למתן צו עיקול זמני על נכסיה של המבקשת להבטחת פסק הדין שניתן לזכותו, וזאת נוכח עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בלא התנייתו בערובה כספית כלשהי, ונוכח חשש כי המבקשת תבריח את נכסיה ולא תוכל לעמוד בתשלום סכום פסק הדין.

8.        דין בקשת הערעור להידחות. עיון בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות קמא, מעלה כי לא מתעוררת במקרה זה כל סוגיה עקרונית החורגת מעבר לעניינם הפרטני של בעלי הדין, העשויה להצדיק דיון בפני ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3), 123). אכן, זהו מקרה בו ערכאת הערעור התערבה בקביעותיה של הערכאה הדיונית ושינתה את מסקנותיה ביחס לערעור המשיב על יסוד נימוקים שונים, ובהם נימוק של נטל הוכחה וכן השענות על נסיבות שונות שיש בהן, לדעתה, כדי לחזק את מסקנתה. אין בעצם התערבות ערכאת הערעור במסקנות הערכאה הדיונית על יסוד הנחות בדבר נטל הוכחה ונסיבות אחרות שהוכחו כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לפיכך, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. עם דחייתה, מתייתרת הבקשה להטלת עיקול זמני.

           ניתנה היום, י"ב בחשון תשס"ה (27.10.04).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: